הדור של היום פשוט איבד את זה.
איבד את הקסם, את ההתרגשות מהדברים הקטנים, את הניצוץ בעיניים, את הפרפרים בבטן.
בסופו של דבר יותר מדי נעשה למראית עין, ואם זה לא מתועד אז זה לא באמת קיים.
כשבסופו של דבר את מקומם של הרגש והנפש מחליפה החומרניות, הכל הופך להיות בנאלי... אוטומטי.
מה הטעם בקליפה יפה אם בפנים היא חלולה? כשברגע שהיא נסדקת אפשר ממש לראות את הריקנות שבה.
ובתוך כל הבנאליות הזו, זוכרים שאיפושהו שם הייתה פעם תחושת הריגוש, ומתחילים בחיפוש אחריו בכל המקומות הלא נכונים.
כשישיבות בים בשקיעה הן כבר לא מספיק טובות, וסתם לשבת ולצחוק כבר לא מרגש מספיק.
אנו חיים בתקופה בה אנשים יודעים את הערך והשווי של כל דבר אבל לא יודעים להעריך שום דבר.
אנשים נמצאים במרדף אינסופי אחרי עוד כסף, עוד מכונית, עוד פלאפון, עוד משהו לרכוש.
שוכחים תוך כדי המרדף הזה, שהדברים שבאמת חשובים לא עולים כסף.
לא החיבוק מבן אדם יקר, לא התמיכה מהמשפחה, לא האהבה.
הכל הופך למירוץ לאידיאל דמיוני של הצלחה ואף אחד לא טורח לעצור ולהעריך את מה שברשותו עכשיו,
כי ברגע שמוצבת המטרה הבאה הקודמת מאבדת את ערכה ומשמעותה, גם היא כבר לא טובה מספיק.
ועם חלוף השנים בסוף יביטו לאחור בחרטה, שמעולם לא ידעו להעריך את מה שהיה.